היום אבא שלי בא לבקר אותנו.
אפילו את החלון הוא לא הסכים שאפתח.
ואז קרה הדבר הזה שהספקתי לצלם אפילו כמה תמונות. שימו לב לעיניים של מאייקי שלי. הן עצומות וליבה פתוח לרווחה. גם אתם מצליחים לראות את זה?
אני אופטימית בטירוף.
אתמול כשעוד הייתי במוד של חופש-לא-חופש הילדים ניקו את כל מתגי האור בבית. אני לא סגורה על האם זה בגלל הקורונה או בגלל השעמום.
כך או כך המתגים מבריקים.
למי זה טוב???
אתמול עוד לא ממש התרגשתי והייתי בטוחה שעוד שבוע כולם במסגרות שלהם. אופטימית אמרתי כבר.
שאוטוטו הכל חוזר לקדמותו.
היום בבוקר נפלה לי התובנה שכל המצב הזה לא יקח שבועיים. אולי במקרה הטוב חודשיים. חודשיים שנצטרך להישאר בבתים.
ואוו הלם.
1. נראה לי שאנשים (כולל אני) לא מבינים את חומרת המצב.
2. בינתיים זה נראה די שמח ונחמד אפילו. מלבד העובדה שאני לא יכולה לעבוד, שהילדים צמודים לי לנשמה, שהמשחקים והיצירות שלהם לאט לאט אוזלים כמו הסבלנות. שלמי? של כולם בעצם.
וברגע שהבנתי שזה לא עניין של שבוע-שבועיים, מצב הרוח השתנה. לרעה.
בשנייה אחת זה נהפך מחופש-לא-חופש להסגר לא רצוני, עצוב וארוך טווח.
ומכיוון שאני אדם אופטימי מיד מצאתי את הדברים הטובים שבקורונה שלנו.
רק עכשיו כשקולטת שאני זו שאצטרך לנקות מעל המשקופים, מתחת למיטות ולעשות פנאלים, רק עכשיו אני מבינה כמה זו עבודה קשה. כל כך קשה. ואני מעריכה אותה כל הזמן ודואגת שהיא תדע מזה.
אני דואגת להגיד לה שהיא חלק חשוב בחיי. שהיא עוזרת לי. שהיא חשובה לי ובזכותה אני לא מגיעה לאשפוז באברבנל.
פתאום כשאני לא רואה אותם, כשאני יודעת שאסור, כשאני יודעת שיש מצב שאת פסח נחגוג בלעדיהם….
פתאום אני מעריכה כל ביקור. כל קפיצה, גם אם היא הייתה בשעה לא נוחה.
היום כשאבא שלי בא אלינו הביתה לדקה וביקש שלא אפתח את החלון, ליבי נחמץ.
פה נפל האסימון. והלב התנפץ.
מצד 2……..
הנה סופסוף הזמן שלהם שהם לא יכולים לעשות לנו בייביסיטר😄
הטיסות, הרכבים הפרטיים, התחבורה הציבורית, המפעלים המזהמים. כולם סגורים.
יש מה להוסיף?
הרי זה ידוע שתעופה היא המזהמת מכל דרכי התחבורה. אז בינתיים וזמנית מעז יצא מתוק.
צחוק צחוק, גיליתי את הילדים שלי. תכלס בואו נודה על האמת, יש לנו אותם אולי 3 שעות ביום. בי"ס- חוגים – ש"ב – מקלחות. אז בין לבין גג 3 שעות ביום.
ופתאום ישבתי איתם לבנות לגו, פאזל. וזה לא כמו בכיפור, כי אז אני מסתכלת עליהם כאילו כל אחד מהם סטייק פילה מהלך, ואין לי כח לכלום.
הפעם ראיתי אותם.
ראיתי אותם אחד עם השני. כשהגדול פתאום מכין פופקורן (פופקו – אצלינו בבית) ומחליט שעכשיו כולם יושבים לסרט.
כשהקטנה מכינה סלט לכולם. כשהסנדוויץ מחליט לעזור לקטן.
פתאום ראיתי את החוזקות שלהם ובהחלט גם את הפגיעות והחולשות.
ראיתי מי צריך עזרה ואיפה.
ראיתי שהם יכולים להסתדר לבד גם שעתיים בשקט ושלווה.
ונוכחתי לדעת שדם לא יורד מהספה.
בין אם זה מחיאות הכפיים לרופאים או בין עם זה הכנת שלט עם קשת והמשפט: יהיה בסדר.
כאן לא מדובר רק בנו, כאן מדובר בכל העולם. כולם חווים את אותו המשבר. פוליטיקאים וקופאיות, זמרים ומנחים, רופאים ושוטרים. בארץ ובארה"ב. כולם מכווני מטרה אחת. מנסים לעצור את הזוועה, למצוא פתרון ולעבור את זה בשלום.
אצלינו בקבוץ, הרימו מחווה מקסימה שמטרתה לתת לכל ותיק בקבוץ פתק אישי המכיל ברכה אישית. שהם לא ירגישו לבד. מקסים.
שמעתי את הבסטי שלי אומרת לילדים שלה: 10 שנים אני מנסה ללמד אתכם לשטוף ידיים, עכשיו אתם לומדים!
כן אז עכשיו הם לומדים. הגיע הזמן!
כמו שכתבתי בסעיף 4, אצלי הם מכינים סלטים, זורקים אשפה, מורידים כביסה, תולים אם צריך . והשבוע נוספו לכל אחד עוד מטלות בית. במיוחד שהמנקה לא הגיעה. ככה הם לומדים שכולם עושים הכל. אחד מקפל והשני מפנה.
הם מבינים שהם משמעותיים וחשובים לנו בבית. וזה נותן להם ערך מטורף! שווה הכל.
כתבתי על זה גם בפוסט איך להוסיף שעתיים פנויות בשבוע.
גם בעזה מתמודדים עם עינייני קורונה. אין להם זמן אלינו ואני לא פותחת פה. אז כאן אסיים.
לא ככה?! שלמה ארצי (כפרה עליו) שר את השיר: מלך העולם. אבל אנחנו כ"כ לא. כולנו אותו הדבר. כולם בבית. כולם בהלם. כולם מפחדים. מנגיף קטן אחד מסוכן.
חשבנו שאנחנו בלתי מנוצחים. עד עכשיו. המדינה בהלם. תזכורת חריפה שאנחנו לא שולטים בכל.
אנשים אשכרה לקחו רגע לחשוב, לנשום ולעשות סדר לעצמכם בבית ובחיים.
הכל בוטל. הצגות, מסעדות, החיים. ואולי ניתן להגיד ששוחררנו?
אולי עשו לנו סטופ משחק כדי שנעשה חישוב מחדש?
אולי הסטופ הזה נועד עבורינו ובשבילנו?
כדי לקחת רגע ולחשוב: זה מה שרציתי מחיי?
ואם התשובה היא לא, אז אולי זו נקודת ההתחלה שלנו?
לשנות את מה שלא עבד לנו בחיינו.
לעשות שינוי ולהתחיל מחדש.
להגיד לכם שאני מאמינה שהכל ישתנה לטובה? לצערי לא .
עולם כמנהגו נוהג.
אבל אני בטוחה שיש אנשים והרבה, שזה כן הזיז להם. והם יעשו שינוי בחיים שלהם, אפילו שינויים קטנים.
ויש שיעברו לצרכנות נבונה, יבזבזו את הכסך על חוויות ולא על מוצרים.
כל שינוי הוא מבורך. ועל כך אנו חייבים להגיד תודה.
כתבתי על כמה חשוב לומר תודה. קראתם?
ובהזדמנות הזו אשמח לומר תודה לאלינור הבסטי שלי על ההשראה לפוסט הזה.❤
אסיים במשפט שאני לא זוכרת מי כתב אותו אבל השאיר בי חותם לחיים
"יש לכם מזל! אני הייתי 3 שנים בבור תת קרקעי ועוד שנתיים בגטו.
בלי מקלחת וכמעט בלי אוכל.
אתם לא מצליחים להיות כמה שבועות בבית שלכם ?????? "
אין לי מה להוסיף לזה.
© 2019 כל הזכויות שמורות לנילקה – תנשמי שניה
זה מה שאני שולחת למנויים בקהילה:
עם ההרשמה תקבלי את החוברת המושקעת לדאגה עצמית.
פעם בחודש מייל עם כל מה שמעניין.
טיפים והמלצות שוות במיוחד.
מדי פעם תקבלי ראשונה הצעות להרשם או לרכוש את אחד מהמוצרים שלי
רגע לפני שאתן מופנות לקבלת ההטבה לסדנא, הירשמי לרשימת התפוצה כדי להישאר מעודכנת בכל הפוסטים, הטיפים והפאן. תמיד אפשר להתחרט ולבטל, אבל זה לא יקרה 😊
[rainmaker_form id="3223"]
18 Comments
מדהימה שכמוך! אחד הפוסטים היפים והמרגשים שקראתי בתקופה הזו ואפילו צחקתי (במקרה של הסטייק פילה)! אוהבת אותך ואת האופטימיות שלך ושייגמר במהרה ונשב לקפה וקרואסון בקורון!!! נשיקות 😘
איזה כיף שהצחקתי אותך. תודה אלה אהובתי. מחכה לקרון
בלונדי
מעוררת השראה..את ומשפחתך המדהימה
תמונות החיים הללו מעלות חיוכים ושמחה מלוא חופן
לפעמים ימי הסגר הופכים להיות מתוקים יותר כשרואים אותך מצלמת אותם💕❣💕❣💕❣💕
ואווו ורדינה שלי. תמיד עם המילה הנכונה בזמן הנכון. אוהבת. תודה
כל מילה בסלע++++ את ים של השראה
נפעמתי, התחברתי והתרגשתי.. הנקודות האלה הן לגמרי חצי הכוס המלאה! מאחלת לכולנו לעבור את התקופה הזו בבריאות ובטוב, ושלעולם לא תפסיקי לכתוב!!!
ואוו תודה אהובתי. ץודה תודה ושוב תודה מעריכה מאוד.
תודה סיס אהובתי. תודה!
מהממת שאת!! לגמרי צודקת וצריך לקחת בפרופרוציה. יש לנו מים, אוכל, חשמל, נטפליקס, נעבור את זה כמו גדולים.
בול!!! אמרת הכל במשפט אחד! תודה מאיה היפה!
מסכימה עם כל משפט, ואני למדתי להירגע ולעצור.
חייבים. תודה כריס:)
כל מילה בסלע.
פתאום שום דבר אינו מובן מאליו.
החלק של ההורים קשה… הגעתי היום לאימא שלי (מצב של sos) אמרתי היי, הנחתי לה סל אמרתי ביי סובבתי את הגב והלכתי….
תודה לפלאי הטכנולוגיה שמאפשרים תקשורת שכזו (עם ההורים ועם החברים של הילדים)… הבידוד נעשה יותר נוח…. 😊
פוסט מקסים. גם אני בהתחלה נבהלתי מה 24/7 כולם יחד. כמו שכתבת בדרכ זה 3 שעות. לכולם היה קשה להתרגל למצב החדש. אני גם אימצתי את עניין המטלות בבית בנוסף לשיגרה.
איזה כיף לשמוע. לקרוא!!! אנחנו כתובים בדפי ההיסטוריה!! חחחחחח תודה טלי יקרה.
ואווו קשוח. מאחלת כבר ליום שנסתכל על זה ונגיד: זוכרת??….
כל מילה בול!
חיממת לי את הלב בימים טרופים אלה וכאילו כתבת את מה שעובר לי בראש.
הזמן הזה מבורך כ״כ, לא היינו מקבלים אותו בשום צורה אחרת. איזה כיף שאפשר גם להעריך, למרות הקושי והחרדות.
מעניין איך הכל יראה בצד השני של המגפה הזאת. בסערה שאחרי השקט אפשר להגיד..
ואאווו איזו תגובה. מעריכה מאוד. תודה לימי מהממת שלי. אוהבת!