הבלוג של נילקה
הכניסי פרטים וקבלי את החוברת לדאגה עצמית למייל
היום אבא שלי בא לבקר אותנו.
אפילו את החלון הוא לא הסכים שאפתח.
ואז קרה הדבר הזה שהספקתי לצלם אפילו כמה תמונות. שימו לב לעיניים של מאייקי שלי. הן עצומות וליבה פתוח לרווחה. גם אתם מצליחים לראות את זה?
אני אופטימית בטירוף.
אתמול כשעוד הייתי במוד של חופש-לא-חופש הילדים ניקו את כל מתגי האור בבית. אני לא סגורה על האם זה בגלל הקורונה או בגלל השעמום.
כך או כך המתגים מבריקים.
למי זה טוב???
אתמול עוד לא ממש התרגשתי והייתי בטוחה שעוד שבוע כולם במסגרות שלהם. אופטימית אמרתי כבר.
שאוטוטו הכל חוזר לקדמותו.
היום בבוקר נפלה לי התובנה שכל המצב הזה לא יקח שבועיים. אולי במקרה הטוב חודשיים. חודשיים שנצטרך להישאר בבתים.
ואוו הלם.
1. נראה לי שאנשים (כולל אני) לא מבינים את חומרת המצב.
2. בינתיים זה נראה די שמח ונחמד אפילו. מלבד העובדה שאני לא יכולה לעבוד, שהילדים צמודים לי לנשמה, שהמשחקים והיצירות שלהם לאט לאט אוזלים כמו הסבלנות. שלמי? של כולם בעצם.
וברגע שהבנתי שזה לא עניין של שבוע-שבועיים, מצב הרוח השתנה. לרעה.
בשנייה אחת זה נהפך מחופש-לא-חופש להסגר לא רצוני, עצוב וארוך טווח.
ומכיוון שאני אדם אופטימי מיד מצאתי את הדברים הטובים שבקורונה שלנו.
1. אני מעריכה את המנקה שלי
רק עכשיו כשקולטת שאני זו שאצטרך לנקות מעל המשקופים, מתחת למיטות ולעשות פנאלים, רק עכשיו אני מבינה כמה זו עבודה קשה. כל כך קשה. ואני מעריכה אותה כל הזמן ודואגת שהיא תדע מזה.
אני דואגת להגיד לה שהיא חלק חשוב בחיי. שהיא עוזרת לי. שהיא חשובה לי ובזכותה אני לא מגיעה לאשפוז באברבנל.
2. כבוד להורים שלי
פתאום כשאני לא רואה אותם, כשאני יודעת שאסור, כשאני יודעת שיש מצב שאת פסח נחגוג בלעדיהם….
פתאום אני מעריכה כל ביקור. כל קפיצה, גם אם היא הייתה בשעה לא נוחה.
היום כשאבא שלי בא אלינו הביתה לדקה וביקש שלא אפתח את החלון, ליבי נחמץ.
פה נפל האסימון. והלב התנפץ.
מצד 2……..
הנה סופסוף הזמן שלהם שהם לא יכולים לעשות לנו בייביסיטר😄
3. זיהום אוויר
הטיסות, הרכבים הפרטיים, התחבורה הציבורית, המפעלים המזהמים. כולם סגורים.
יש מה להוסיף?
הרי זה ידוע שתעופה היא המזהמת מכל דרכי התחבורה. אז בינתיים וזמנית מעז יצא מתוק.
4. משפחתיות
צחוק צחוק, גיליתי את הילדים שלי. תכלס בואו נודה על האמת, יש לנו אותם אולי 3 שעות ביום. בי"ס- חוגים – ש"ב – מקלחות. אז בין לבין גג 3 שעות ביום.
ופתאום ישבתי איתם לבנות לגו, פאזל. וזה לא כמו בכיפור, כי אז אני מסתכלת עליהם כאילו כל אחד מהם סטייק פילה מהלך, ואין לי כח לכלום.
הפעם ראיתי אותם.
ראיתי אותם אחד עם השני. כשהגדול פתאום מכין פופקורן (פופקו – אצלינו בבית) ומחליט שעכשיו כולם יושבים לסרט.
כשהקטנה מכינה סלט לכולם. כשהסנדוויץ מחליט לעזור לקטן.
פתאום ראיתי את החוזקות שלהם ובהחלט גם את הפגיעות והחולשות.
ראיתי מי צריך עזרה ואיפה.
ראיתי שהם יכולים להסתדר לבד גם שעתיים בשקט ושלווה.
ונוכחתי לדעת שדם לא יורד מהספה.
5. ערבות הדדית
בין אם זה מחיאות הכפיים לרופאים או בין עם זה הכנת שלט עם קשת והמשפט: יהיה בסדר.
כאן לא מדובר רק בנו, כאן מדובר בכל העולם. כולם חווים את אותו המשבר. פוליטיקאים וקופאיות, זמרים ומנחים, רופאים ושוטרים. בארץ ובארה"ב. כולם מכווני מטרה אחת. מנסים לעצור את הזוועה, למצוא פתרון ולעבור את זה בשלום.
אצלינו בקבוץ, הרימו מחווה מקסימה שמטרתה לתת לכל ותיק בקבוץ פתק אישי המכיל ברכה אישית. שהם לא ירגישו לבד. מקסים.
6. היגיינה
שמעתי את הבסטי שלי אומרת לילדים שלה: 10 שנים אני מנסה ללמד אתכם לשטוף ידיים, עכשיו אתם לומדים!
כן אז עכשיו הם לומדים. הגיע הזמן!
7. למידה ואחריות אישית בבית
כמו שכתבתי בסעיף 4, אצלי הם מכינים סלטים, זורקים אשפה, מורידים כביסה, תולים אם צריך . והשבוע נוספו לכל אחד עוד מטלות בית. במיוחד שהמנקה לא הגיעה. ככה הם לומדים שכולם עושים הכל. אחד מקפל והשני מפנה.
הם מבינים שהם משמעותיים וחשובים לנו בבית. וזה נותן להם ערך מטורף! שווה הכל.
כתבתי על זה גם בפוסט איך להוסיף שעתיים פנויות בשבוע.
8. נגמרו חגיגות יומולדת: אין עפיפונים ואין בלוני תבערה
גם בעזה מתמודדים עם עינייני קורונה. אין להם זמן אלינו ואני לא פותחת פה. אז כאן אסיים.
9. למדנו צניעות מהי
לא ככה?! שלמה ארצי (כפרה עליו) שר את השיר: מלך העולם. אבל אנחנו כ"כ לא. כולנו אותו הדבר. כולם בבית. כולם בהלם. כולם מפחדים. מנגיף קטן אחד מסוכן.
חשבנו שאנחנו בלתי מנוצחים. עד עכשיו. המדינה בהלם. תזכורת חריפה שאנחנו לא שולטים בכל.
10. הכי חשוב: לנשום שניה
אנשים אשכרה לקחו רגע לחשוב, לנשום ולעשות סדר לעצמכם בבית ובחיים.
הכל בוטל. הצגות, מסעדות, החיים. ואולי ניתן להגיד ששוחררנו?
אולי עשו לנו סטופ משחק כדי שנעשה חישוב מחדש?
אולי הסטופ הזה נועד עבורינו ובשבילנו?
כדי לקחת רגע ולחשוב: זה מה שרציתי מחיי?
ואם התשובה היא לא, אז אולי זו נקודת ההתחלה שלנו?
לשנות את מה שלא עבד לנו בחיינו.
לעשות שינוי ולהתחיל מחדש.
להגיד לכם שאני מאמינה שהכל ישתנה לטובה? לצערי לא .
עולם כמנהגו נוהג.
אבל אני בטוחה שיש אנשים והרבה, שזה כן הזיז להם. והם יעשו שינוי בחיים שלהם, אפילו שינויים קטנים.
ויש שיעברו לצרכנות נבונה, יבזבזו את הכסך על חוויות ולא על מוצרים.
כל שינוי הוא מבורך. ועל כך אנו חייבים להגיד תודה.
כתבתי על כמה חשוב לומר תודה. קראתם?
ובהזדמנות הזו אשמח לומר תודה לאלינור הבסטי שלי על ההשראה לפוסט הזה.❤
אסיים במשפט שאני לא זוכרת מי כתב אותו אבל השאיר בי חותם לחיים
"יש לכם מזל! אני הייתי 3 שנים בבור תת קרקעי ועוד שנתיים בגטו.
בלי מקלחת וכמעט בלי אוכל.
אתם לא מצליחים להיות כמה שבועות בבית שלכם ?????? "
אין לי מה להוסיף לזה.
