פתאום הוא הגיע, גיל ההתבגרות

רשימת הלא:

● הוא באמת לא מבין מה קורה איתו ומה אנחנו רוצים ממנו.
● הוא לא אשם בזה. זה מדעי.
● לא! אני לא באמת אמא מגניבה. צריכה לרדת מזה….
● אני לא באמת חייבת לקרוא לו לארוחת הערב 8 פעמים דווקא כשהוא מתקלח. הוא שמע אותי כבר בפעם הראשונה.
● לא! הוא לא יאשר אותי באינסטגרם שלו. לא משנה כמה פעמים הבטחתי שלא אגיב גם תגובות כמו: חתיך הורס.
● אני לא אריב איתו על החדר (המטונף) שלו, או על הלימודים שלו ומצדי שילך עם פיגמה בשבילים בקיבוץ (ממילא כולם הולכים כך) אני אבחר את הקרבות שלי איתו ויש הרבה.

רשימת הכן:

● אני מסכימה איתו שאני סוג של דינוזאור עבורו. ואני לא מגניבה בכלל. (למרות שאני כן!)
● אני כן אומרת משפטים הזויים כמו אמא שלי. שהבטחתי מיליון פעם שאין מצב לומר אותם והופ – אני אמא שלי.
● אם הוא יכול לפנק ת'חבר'ה בארוחת ערב כשאנחנו לא בבית, אז הוא גם יכול להכין לעצמו חביתה גם כשאנחנו שם. ולא יקרה כלום אם יכין לכולנו! 🙂
● אני כן אתעקש על מה שחשוב לי: למשל על העזרה שלו בבית, שיצא קצת מהאקס בוקס, שיפגש עם חברים, שידבר בכבוד גם אל אחיו הצעירים ויחזור הביתה בשעה שקבענו.
● אני מדברת איתו. שמה בצד את המירמורים, גלגולי העיניים והפרצופים ומזמינה אותו לשבת איתי דקה. ושואלת שאלות. ולהפתעתי הוא גם עונה. בשפה שגם אני וגם בן יהודה מבינים. וזה נעים לי וכיף אפילו אם זה לדקה.

אני חושבת שאנחנו הורים חזקים ויציבים (רוב הזמן) שמעמידים גבולות ברורים והגיוניים.

לא תמיד הוא עומד בהם.

לעיתים ועם מחשבה מראש, הגבולות ניתנים למשא ומתן, ולגמישות.

אבל לשם כך צריך תקשורת. למדתי לא להתייחס לכל משפט/ נביחה שיוצאת לו מהפה.

ואני נותנת לו to cool dawn

אנחנו רק בהתחלה.

רזי בן 15 ויש לי עוד 3 ילדים אחריו…אלוהים מה מחכה לי?

עיצות טובות משהו???