איך מפסיקים עם ה"מה יגידו"?
אני מכירה כמה וכמה אנשים שלא רק שאינם מעלים פוסט לפייסבוק, הם גם לא מגיבים לאחרים למרות שיש להם מה לומר מהחשש של "מה יגידו עלי".
ה"מה יגידו" הזה גורם לנו לפספס מלא הזדמנויות בחיים. כי הוא גורם לנו להשתתק. כי עדיף לשתוק מאשר לומר משהו טיפשי ואח"כ ידברו עלינו.
הוא גורם לנו להצניע, גורם לנו לא להתלבש בדיוק איך שאנחנו רוצות, שלא יצחקו עלינו.
הוא גורם לנו לבחור בלימודים שבכלל לא מתאימים לנו רק כדי שאמא תהיה מרוצה. או לא ללמוד מקרמה כי מה נעשה עם זה אח"כ?…..
אני מכירה את זה אישית כשאני מעלה איזה סרטון לרשת ואז מחכה לתגובות. לראות אם נגעתי במישהו.
מחכה, בודקת, עוד לייק ועוד לייק וזהו? רק 3 לייקים ותגובה אחת?? אז אולי עשיתי משהו לא טוב? אולי אני אערוך את הפוסט? מחכה למה יגידו.
תודי שזה קורה גם לך.
מצד 2 אנחנו אנשים שחיים מאהבה, בקהילה ומערכות יחסים טובות הן אחת מהסיבות העיקריות להיותנו מאושרים. אבל הכל חייב להיות באיזון.
(בכל זאת, אני רואת חשבון עדיין, וחושבת במונחים חשבונאיים🤣)
אז כשתקראי בהמשך על האנשים שמרעילים אותנו, ושעדיף להרחיק אותם מהסביבה הקרובה שלנו, אני יודעת שזה לא תמיד אפשרי. וקחי הכל באיזון ופרופורציה.
ממליצה לחזור לפוסט שבו אני סוקרת 11 רעיונות שיעזרו לך לחיות כמו שאת רוצה
אז מה באמת אומרים עלי?
אז ה"מה יגידו" הזה גורם לנו לעשות דברים בשביל אחרים (גם דברים שאנחנו לא ממש רוצים לעשות) וגורם לנו להימנע ממלא מלא דברים שאנחנו כן רוצות לעשות. קטע אהה??
אז מה זו המחשבה הזו שגורמת לנו להתחשב בדעות אחרים יותר מאשר בדעות של עצמינו?
ולמה אכפת לנו כ"כ מדעות של אנשים גם אנשים זרים?
בהרצאה שלי אני מספרת על מחקר אקדמי שהוכיח שמה שאנחנו חושבות על עצמינו הוא תמיד גרוע ממה שחושבים עלינו באמת. קולטת??? אנחנו סתם חושבות על עצמינו לרעה שלא לצורך. סתם מגזימות.
כרגיל…..
ותכל'ס אנשים חושבים בעיקר על עצמם. אנחנו פחות מעניינות אחרים.
בואי לא אני ולא את עדן פינס עדיין….
ה"מה יגידו" הזה משתק. ואנחנו משקיעות בו מלא אנרגיות.
השבוע דיברתי עם חברה שאמרה שהיא לא תלבש חצאית שהיא אוהבת כי היא מפחדת מאנשים (שהיא לא מכירה) שיגידו (לאנשים אחרים שאולי גם אותם היא לא מכירה) שהחצאית שהיא לובשת לא מחמיאה (לדעתם).
היא אשכרה חיה את החיים שלה לפי מה יגידו עליה.
זה קשוח.
שאלתי אותה מה יקרה למשל, אם היא תלך עם החצאית (שהיא עצמה חושבת שהיא יפה) והשכנה תגיד לה שהיא לא יפה. מה יקרה? החברה אמרה שהיא תתבאס.
ואז ביקשתי ממנה לדמיין שהיא ממשיכה ללכת ופוגשת בחברה טובה שמחמיאה לה על החצאית. מה יקרה לה אז? היא תשמח. אמרה החברה.
ואחכ היא תפגוש עוד חברה, בן דוד, מורה לשעבר, וכן הלאה.
האם זה נשמע לכן הגיוני שלפי דעתו של כל אדם ברחוב הדעה שלנו תשתנה? ובהתאם לכך מצב הרוח שלנו ישתנה?
יש הרבה אנשים ברחוב…… אני רק אומרת.
ואני שואלת: למה אכפת לנו ממה יגידו?
בדר"כ זה נובע מפחד.
שלא יאהבו אותי, הפחד לאכזב אחרים ואת עצמינו,
וזה נובע מביטחון עצמי ירוד והרצון להרגיש שייכות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שלבשתי ג'ינס מאמ. הכי לא מחמיא לי. אבל הרגשתי איתו כ"כ מגניבה. ולא התייעצתי ולא שאלתי אף חברה לדעתה. והתהלכתי איתו כמו טווס.
לא היה אכפת לי מה יגידו. ואני בטוחה שאמרו. היו כאלה שאמרו לי בפנים.
ועדיין לא הזיז לי.
אז התחלתי לחשוב מה קרה לי בפעם הזו, שפתאום התגובות לא הזיזו לי?
והבנתי שזה בגלל שהייתי נחושה בדעתי וההרגשה ללבוש את הג'ינס הזה גרמה לי אושר.
בנוסף התובנה שתמיד ידברו עלי (גם אם הייתי לובשת סקיני, חצאית או סרבל ענק) לא חשוב מה אעשה או מה אלבש, שתמיד יהיה מישהו שזה לא בא לו בטוב, הידיעה הזו, קצת משחררת לא?
הידיעה שלעולם לא נוכל לרצות את כל העולם, היא זו שקצת שיחררה לי את ה"מה יגידו עלי".
אז מה עושים ומאיפה מתחילים?
- כמו שכבר כתבתי מקודם אנחנו צריכות להבין לעומק שאנשים חושבים עלינו ואחרי דקה עוברים למישהו אחר. ובעיקר הם עסוקים בעצמם. ועוד משהו קטן: אדם שמתעסק רק באחרים ותמיד יש לו משהו לומר ולרוב זה משהו רע, את לא רוצה אותו לידך ואת בטח לא מעוניינת לשמוע מה יש לו לומר. אנשים כאלה מומלץ להוריד מהסביבה הקרובה אליך. הם מרעילים, מורידים ולא מפרגנים. הם תמיד ימצאו מה לא טוב ברעיון שלך, ימצאו מה לא הגיוני בטיול לרומניה כי עדיף בולגריה, ולמה לא כדאי לך לפתוח עסק. תמצאי את אלו שירימו לך ויעופו איתך.
תזכרי את המחקר ותפנימי שמה שאת חושבת על עצמך לרעה, הוא לא באמת מה שחושבים עליך אנשים אחרים. אנחנו באמת מחמירות עם עצמינו לרעה. לפני שנה העברתי הרצאה בפני קהל גדול. מהרגע הראשון כלום לא הלך. המצגת השתבשה. הרמקול לא התחבר. המקרן היה קטן ולא ראו שום דבר. היה חשוך מדי, לא הצלחתי להתחבר לקהל והן אלי. יצאתי בבושת פנים באותו היום. חזרתי גמורה. הרוסה. התבאסתי שלא הצלחתי להעביר להם את מה שבאמת תכננתי. ואז, קיבלתי הודעות מכמה נשים שהיו בהרצאה הזו ומסתבר שהם ממש לא הרגישו כמוני. הן נהנו ולקחו לעצמן מלא תכנים לדרך. וכהרגלי, סתם החמרתי עם עצמי.
- זה פשוט בלתי אפשרי לחיות את חיינו לפי מה שמצפים מאתנו. בלתי. אני הייתי כזו. חייתי שנים לפי סטיגמה של איך רואת חשבון אמורה להראות. איך אשת עסקים אמורה להתנהג. וזה לא היה כמו שאני התנהגתי. וכמעט 20 שנים הייתי משהי אחרת. בלי אש ובלי אנרגיות. את השינוי המטורף שעשיתי אתן בטח מכירות ומי שלא, מוזמנת באהבה לאחת מההרצאות שלי. אבל היום אני גאה בעצמי יותר משהייתי גאה בעצמי על כל תעודה שקיבלתי כל חיי. גאה בדרך שהחלתי ללכת. אני מפרגנת לעצמי, שמחה בניצחונות הקטנים שלי, אני מרימה לעצמי! כנסי לפוסט על איך מילה ממישהו אחר משנה לי את החיים.
- השוואות. אנחנו חיים בעולם של השוואות. לי נפל האסימון שהדשא של השכן הוא לא באמת יותר ירוק, הוא סינטטי כשכמה זוגות חברים שלנו התגרשו במפתיע. "במפתיע" לי. כי אני ראיתי אהבה וחיזורים. אבל זה לא היתה האמת. זה היה דשא סינטטי. לכולם יש בעיות ולכולם יש מהמורות בדרך. אין דבר כזה יחסים מושלמים, זוגיות מושלמת או גוף מושלם. אפילו בר רפאלי לא מרוצה לפעמים מהגוף שלה. הגיוני לא? היא אנושית. כמונו.
אז כשאתן גוללות באינסטוש או בפייסוש, תזכרו שאנשים לא מוציאים מצלמה באמצע ריב גדול. לא מצלמים את עצמם כשהבטן בחוץ (רק אני ועוד כמה 😆). אבל זה קורה. גם לטובים ביותר. ואם קשה לכם עם הצביעות הזו, תשחררו. תורידו עוקב אחרי מי שלא מתאים לכן. ושימו במקום עוקב למי שעושה לכן גוב וויבס. ודעו שגם הוא בטוח עצוב לפעמים….
- מאלון אולמן המנטור למדתי לחשוב האם הפעולה הזו מקדמת אותי או עוצרת אותי. לגבי כל דבר בחיים. ואחרי שזה כבר שגור בחיי, אני מוצאת את עצמי לא פעם, שאני לא תמיד אומרת את המילה האחרונה. וזה בסדר. לא חייבת לצאת מנצחת בכל פעם. זה לא קל. אבל ככ שווה. אני זוכרת ריב עם חברות שהגיע לטונים צורמים רק כי הייתי חייבת להוכיח את צדקתי בעיניהן. היום אני חושבת: רגע אחד, האם זה מקדם אותי? האם הפעולה הזו תגרום לי לצמוח, להרגיש טוב עם עצמי? אם כן אני זורמת, אם זה גורם לי אי נחת אני אגיד סטופ. סליחה, לא מתאים לי כרגע.
לסיכום
יש סיפור מוכר על בחור צעיר שסיים את לימודי האמנות והחליט לבחון
את יכולותיו בַּתחום והחליט להניח את אחד מציוריו במרכז העיר.
ליד הציור הניח טוש שחור ושלט שבו כתוב:
'אני צייר מתחיל, ואשמח לקבל ביקורת על הציור שלי.
כל מי שרואה כאן בעיה, טעות בפרופורציה, בצבעים שיסמן איקס עם הטוש השחור במיקום הבעייתי. '
ביום למחרת הגיע הצייר הצעיר למרכז וראה כי הציור שלו היה מלא איקסים, כמעט עד אפס מקום. והחליט בבושת פנים: 'אין לי עתיד בתחום הציור.'
הצייר הצעיר הגיע אל המורה שלו וסיפר לו את הסיפור. המורה ביקש שיצייר את אותו הציור מחדש. הם הלכו יחדיו למרכז העיר והניחו את הציור בדיוק כמו בפעם הקודמת. אבל….הפעם הכיתוב בשלט היה שונה.
במקום לכתוב: כל מי שרואה בעיה שיסמן X, הפעם בשלט נכתב:
'אני צייר מתחיל, ואשמח לקבל משוב על הציור שלי. מי שרואה בעיות בציור מוזמן לתקנו. השארתי סט צבעים למענכם'.
למחרת הגיע הצייר למרכז העיר וגילה שאף אחד לא נגע בציור. גם שבוע לאחר מכן אף אחד לא תיקן כלום.
מה אנחנו יכולות להסיק מהסיפור החמוד הזה?
שלחפש ולמצוא מה לא בסדר – כולם יכולים.
לראות את השלילי, את ה-למה העסק לא יצליח, למה לא תמצאי עבודה חדשה, למה לא תמצאי בנזוג, למה לא כדאי לך ללמוד משהו חדש, זה קל.
אבל לתקן ולשפר, זה שמור רק למעטים.
אז בואי נשמור קרוב אלינו את אלו שיסבירו לכם למה כן, ואיך. ונרחיק את כל השאר שיגידו לנו למה לא.
נכון שזה לא כזה פשוט כי חלק מאלו שיאמרו לנו לא עלולים להיות משפחה.
אז מה עושים כשזה המשפחה הקרובה שמורידה אותנו, נדבר בפוסט אחר.
בשביל לקבל עדכון ממליצה להירשם לרשימת התפוצה כדי לא לפספס.
מוזמנות לשלוח את הפוסט לחברה הזו שזקוקה לתזכורת ולזו שאת שומרת עליה קרוב , לזו שאומרת לך "יאללה לכי על זה"!!!!!!
❤❤❤