4 חוקים לחיים טובים
מכירים את ארבעת ההסכמות של דון מיגל רואיס? ספר פיצפון ורב מכר שאהבנו אני , אופרה וינפרי ואלן דג'נרס.
מאז שקראתי אותו בפעם הראשונה אני חושבת שבכל הזדמנות רכשתי אותו לחברים שלי.
לפעמים אפילו בלי מבצע! ככה סתם 🙂 🙂 🙂
קניתי עותק לזה שנוסע ולזו שעצובה, לזה שסיים לעבוד ולזו שרק מתחילה.
ארבעת ההסכמות – המדריך המעשי לחופש אישי.
נשמע משעמם. ואכן עשרת העמודים הראשונים באמת הביאו אותי לחרופ עמוק .
אבל הרצון לדעת על מה באמת מדובר גרם לי להמשיך לקרוא ולא להניח את הספר בערימת שמאל.
(הרי זוהי ערימת הספרים שהתחלתי ולא אסיים לקרוא ככל הנראה לעולם)
דון מיגל, נוירוכירורג שעבר תאונת דרכים קשה וחווה יציאה מהגוף, כזה כמו בסרטים. ומאז התחיל ללמוד את הידע הטולטקי העתיק . (10 עמודים הראשונים של הספר, זוכרים?)
תכלס הספר ממליץ לנו לאמץ ארבעה הסכמים חדשים בחיים.
הסכמים עם עצמנו. שיעזרו לנו לחיות חיי שימחה. רוצות לקרוא עליהן בקצרה?
שימרי על טוהר המילה
למילים ולמחשבות יש כוח לבנות ולהרוס.
קבלי דוגמא: תחשבי כשאת כועסת על מישהו, על חברה או על בן הזוג. תחשבי על זה לרגע ותגידי לי אם יש מצב שהוא לא יודע מזה? או לא יודע למה את כועסת?
אז החבר/ה אפילו לא מודע שכעס שיש בך אבל את…. הכעס שבך גועש. וזה מחליש אותך.
קבלי עוד דוגמא: שיחת לירלור. רכילות. כמה קל לנו להשאב לזה? הרי כולנו רוצים להרגיש שייכים.
אבל לדבר על האחר גורם לנו לדעת דברים שאנחנו לא תמיד אמורים לדעת.
ולמה בעצם מעניין אותנו לדעת שהיא אמרה לו ככה, והוא עשה ככה???…
עלינו ללמוד לשחרר את זה. לא להתערב בעניינים לא לנו.
טוהר המילה הכוונה גם כלפי עצמינו.
אל תרדי על עצמך!
יש מספיק אנשים אחרים ישעושים זאת כל הזמן במקומך, ועדיף לנו לא לשמוע.
אסור להפחית מערך עצמינו לא במילים שליליות ולא במחשבות.
שהמוח שלנו לא יטפח מחשבות אלו.
לא קל לאמץ הסכמה זו. ולוקח זמן, אבל זה עושה משהו טוב מבפנים.
אל תקחי שום דבר באופן אישי
כשאת הולכת ברחוב וכולם מתחילים לצחוק, את בטוחה שהן צוחקות עליך נכון?
אז זהו מאמי,את חייבת לדעת שיש עוד דברים בעולם מלבדך.
שום דבר שאנשים עושים או אומרים זה לא בגללנו, זה בגללם.
כל אחד חיי את חייו, ורואה את העולם דרך העיניים שלו, הערכים עליו גדל ודרך ה"מפה" שלו.
לרוב מפת האחר שונה מאוד מהמפה שלך. כי את חונכת וגדלת במקום אחר, עם ערכים שונים.
ולכן לא כולם חושבים את אותו הדבר. וזו הסיבה שאל לנו לקחת את אמירות האחר באופן אישי.
אנשים לא חיים את חייהם כדי להעליב אחרים. אנשים פשוט חיים.
אני מאמינה שאנשים הם טובים (ברובם).
אך אני מאמינה גם, שאם מישהו דיבר עלי באופן שלילי, זה שלו. זה קשור למשהו שהוא עבר. ואין לזה שום קשר אלי!!! ולכן לרוב, אני לא נפגעת ולא נעלבת.
אני פשוט לא רואה את אימרות הכעס הללו כלפי. אימוץ הרגל זה נונע הרבה כעס וכאב בחיינו. ממליצה בחום 🙂
אל תניחי הנחות
אנשים לא רואים את העולם בדיוק כמונו. ה"מפה" היא שלהם, זוכרת מההסכם השני?
אנחנו מספרות לעצמנו סיפורים ונותנות פרשנויות למה שאחרים עושים או אומרים.
ואז אנחנו עוד מעיזות לכעוס עליהם בגלל ההנחות שאנחנו הנחנו.
אז תהיי ברורה. תדברי, תגידי מה את רוצה. בקול.
ואל תניחו הנחות.
עשי כמיטב יכולתך
מיטב יכולתנו משתנה בכל פעם. לפעמים מיטב יכולתי הוא ברמה גבוהה מאוד, ולעיתים פחות. הכל תלוי במצבי הפיזי והרגשי נפשי שלי באותו הרגע.
אבל אם נעשה כמיטב יכולנו בכל רגע, ההחלטות שניקח הן יהיו הכי טובות שלנו דאז. כך לא נוכל לשפוט את עצמינו ולא יהיו רגשות אשם, כי אני עשיתי את המקסימום שלי.
כשנפעל מתוך אהבה ורצון לעזור לאהובים שלנו, לא נרגיש שהם חייבים לנו. לא נצפה לתגמול בחזרה. ולא יהיו התחשבנויות.
וזו זו ההסכמה ששינתה את חיי.
קבלי סיפור: השעה 18:00 ארוחת הערב כבר בהכנות, הילדים מופעלים על ידי עצמם, אני יושבת עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, גמורה, הקניות יגיעו עוד חצי שעה. ויש לי כרגע שקט.
שקט שהופר על ידי מחשבותיי בלבד:
יש לי חצי שעה. אני יכולה לחתוך ירקות לא.ערב, ולהתחיל לתקתק ארוחה ותוך כדי גם להפעיל מכונה ואולי אספיק לקפל אחת בינתיים.
אבל אז לקחתי החלטה מודעת אחת אחרת: אני יכולה גם לא. לא לעשות את כל אלו.
כל אלו הן מטלות חל"ד – פעולות חשובות לא דחופות.
גם את הכביסה אני יכולה לדחות בשעה, או למחר. וגם את ההכנות לארוחת הערב, ניתן לדחות בשעה.
אני יכולה להקל על עצמי ולבחור לשבת בכיסא במטבח בנחת, להביט בכוס הקפה שהכנתי ולשם שינוי …. לסיים אותה.
הגמדים הרי לא יקפלו במקומי. הכביסה תחכה.
נשארתי לי לבדי בשקט שלי.
וסיימתי את כוס הקפה שלי עד תומה בזכות ההסכם הזה.
ובזכותו, אני עכשיו יושבת וכותבת מילים אלו. ולא מפרפרת בין הילדים.
הכביסה שוב תחכה.
הרי הברק לא מכה פעמיים והגמדים לא יגיעו לאותו בית שוב 🙂
מסכימים איתי?
שתפו ת'פוסט.
🙂